ירידה בחשק המיני אצל גברים — למה זה כמעט אף פעם לא הטסטוסטרון

שים לב מי כותב את מה שאתה קורא

אם חיפשת את זה בגוגל, רוב מה שקיבלת נכתב על ידי מי שמוכר לך פתרון — מותגי תוספים, יצרני מכשירים, מרפאות פרטיות. זה לא אומר שהם משקרים. זה כן אומר שיש להם אינטרס שהסיבה תהיה כימית, כי לסיבה כימית הם מוכרים מענה. אנחנו לא מוכרים כאן שום דבר שנכנס לגוף, ולכן אין לנו סיבה להטות את התשובה לכיוון הזה.

אז נתחיל מהחלק הלא נעים: הסיבה שהכי מדברים עליה היא לא הסיבה שהכי שכיחה.

מה באמת מוריד חשק אצל גבר

שינה, לפני הכול.זה נשמע בנאלי עד שרואים את המספרים. במחקר שפורסם ב-JAMA (Leproult & Van Cauter, 2011) הוגבלה השינה של גברים צעירים ובריאים לחמש שעות בלילה למשך שבוע אחד — ורמות הטסטוסטרון שלהם ביום ירדו בעשרה עד חמישה עשר אחוזים. שבוע. אצל אדם בריא. אם אתה חי כך שנים, אתה לא צריך לחפש הסבר אקזוטי.

לחץ ממושך. קורטיזול גבוה באופן כרוני מדכא את הציר ההורמונלי שמייצר חשק. וברמה היומיומית זה פשוט עוד יותר: מערכת שנמצאת במצב הישרדות לא מקצה משאבים לרבייה. גוף שרץ כל היום לא נדלק בערב.

אלכוהול. כוס בערב מרגישה כמו מרפה עכבות, ובטווח הקצר היא באמת כזו. בטווח הארוך שתייה קבועה מורידה גם ייצור הורמונלי וגם איכות שינה — כלומר פוגעת פעמיים באותו מנגנון.

תרופות — הסיבה הכי מפוספסת. נוגדי דיכאון מקבוצת ה-SSRI, חלק מתרופות ללחץ דם, ותרופות לנשירת שיער מסוג פינסטריד, כולן מתועדות כמשפיעות על חשק ועל תפקוד מיני. גברים רבים מתחילים תרופה קבועה, מרגישים את השינוי חודשיים אחר כך, ומעולם לא מחברים בין השניים.

ורק אז — הורמונים. טסטוסטרון נמוך הוא סיבה אמיתית ומטופלת. הוא פשוט לא הסיבה הראשונה בסטטיסטיקה אצל גבר מתחת לגיל חמישים, והוא נקבע בבדיקת דם בבוקר — לא בשאלון של אתר שמוכר תוסף.

הסיבה שאף אחד ברשימה הזאת לא יספר לך

נניח שישנת, שהדם תקין, שאין תרופה מפריעה. ועדיין לא בא לך. כאן מתחיל החלק שהמאמרים האחרים בנושא לא נוגעים בו, כי אי אפשר למכור עליו כלום.

המודל שמסביר את זה הכי טוב נקרא Dual Control. יש בך גם גז — מה שמדליק — וגם בלמים — מה שמכבה. רוב הגברים מכירים רק את הגז, ומניחים שאם לא בא להם, נגמר להם הדלק. אבל לרוב הדלק במקום, והבלם דרוך. ואגב, המודל הזה מוכר היום בעיקר בהקשר של נשים — הוא פותח במקור במכון קינסי דווקא על גברים.

והבלם הכי חזק בקשר ארוך הוא סירוב מצטבר. גבר שיוזם ונדחה, ושוב יוזם ונדחה, לומד משהו — לא בראש, בגוף. אחרי מספיק פעמים המערכת מפסיקה לייצר רצון, כי רצון שאין לו לאן ללכת הוא רק כאב חוזר. ההשתקה הזאת היא הגנה, לא תקלה.

לכן כל כך הרבה גברים במצב הזה מגיעים למסקנה הכי הרסנית האפשרית: "כנראה אני כבר לא נמשך אליה." בדרך כלל זו לא האמת. המשיכה קיימת, מה שכבה זה המנגנון שמתרגם משיכה ליוזמה, והוא כבה כי היוזמה הפכה יקרה מדי.

ויש כאן לולאה: ככל שאתה יוזם פחות, כך גם היא חווה פחות רצון מופנה אליה, וגם אצלה זה מוריד. שני אנשים מתרחקים בלי שאף אחד מהם החליט להתרחק. אם אתם באמצע הלולאה הזו משני הצדדים, שווה לקרוא גם את הצד שלה במאמר על ירידה בחשק אצל נשים.

מה שגברים עושים במצב הזה — ולמה זה מחמיר

הראשון: להוכיח. ליזום דווקא, בכוח, כדי לבדוק שהכול עובד. הבעיה שברגע שהמין הופך למבחן, נכנס לחץ ביצועים — והלחץ הזה הוא בעצמו בלם. אתה מוסיף בדיוק את הדבר שמכבה.

השני: להיעלם. לא ליזום בכלל, כדי לא להיכשל ולא להידחות. שקט, אבל זה גם מה שמעביר את הלולאה מ"תקופה" ל"מצב". שנה של אי-יוזמה מייצרת קשר אחר, לא רק פחות סקס.

והשלישי: לחפש את זה בגוף בלבד. תוסף, תוכנית אימונים, בדיקה, עוד בדיקה. חלק מזה נכון ורצוי — אבל אם הסיבה היא הלולאה, אפשר לתקן את כל המספרים בדם ולהישאר בדיוק באותו מקום.

מה כן עוזר

קודם להסיר, אחר כך להוסיף. שינה סדירה, פחות אלכוהול, ובדיקת דם. זה לא זוהר ולא מרגש, וזה מזיז את הרוב. אל תדלג על זה לטובת הפרק הרגשי — שני החצאים אמיתיים.

להוציא את המין ממצב מבחן. תקופה שבה מגע לא מוביל לשום מקום, בלי מטרה ובלי מבחן. זה מוריד לחץ ביצועים אצלך ומוריד את תחושת הדרישה אצלה במקביל — אותה פעולה, שני בלמים. הרחבנו את זה במאמר על מגע בלי ציפייה.

לומר את זה במילים, פעם אחת. לא כתלונה ולא כדרישה — כאמירה על עצמך: "משהו אצלי כבה בתקופה האחרונה, ואני רוצה להבין את זה." הרוב המוחלט של הגברים לא אומרים את המשפט הזה אף פעם, ובני הזוג שלהם מפרשים את השקט כדחייה.

ולהבין באיזה דפוס אתם בכלל. חשק שכבה כמעט אף פעם לא מוחק קרבה ומחויבות — הוא פוגע בציר אחד מתוך שלושה. במונחים של משולש האהבה של סטרנברג זה בדיוק אהבה חברית: שני אנשים שנשארו יחד ואוהבים, עם ציר תשוקה שנשחק. זה מצב פתיח, לא גזר דין.